תגית: פסח

פסח, משפחה ושעורי נשמה

מאת אורלי נירן יהלום

משפחה היא ערך יסוד מקודש בחיינו.

משפחת המקור שלנו יכולה להוות בסיס לאין סוף תמיכה וביטחון או מקור למשברים, פגיעה בהערכה ומעצור להגשמה האישית שלנו. משפחה היא מילה מורכבת ובתוכה טמונות מילים נוספות כמו: שמחה, חשיפה,חופש,ועוד… המרמזות על טיבן של מערכות היחסים השונות שאנו חווים במסגרת זו.

שמחה- אכן יחסים אינטימיים מוצלחים בתוך המשפחה, הם עוגן של יציבות אהבה ושמחה. כאשר מערכות היחסים שלנו מספקות,יש לכך השפעה על כל עולמנו הרגשי באופן הממלא אותנו באנרגיה הנדרשת להגשמת ייעודנו. מילים נוספות הנובעות ממשפחה הן: חשף. המעגל המשפחתי הוא המקום הראשוני בו אנו חושפים את עצמנו וחשופים באופן האינטימי ביותר.

חופש- החופש להיות אנו עצמנו מתוך אמונה שיקבלו אותנו בדיוק כמו שאנחנו. לצערנו ישנן משפחות בהן חשוף הפרט לתחושה קשה של חוסר קבלה ותמיכה. הכמיהה להיות נאהבים ללא תנאי בתוך התא המשפחתי תמיד קיימת אך לא תמיד באה על סיפוקה. מהות הכבשה השחורה מדברת על השוני שלפעמים אנו חווים בתוך משפחת המקור או השבט ממנו צמחנו.

שעורי נשמה הם שערים של עוצמה הדורשים מאתנו שינוי. קושי בתוך משפחתנו תמיד דורש מאתנו קבלת החלטות. כאשר קשה למשפחה שלנו לתמוך בנו, עלינו לחפש בתוך עצמנו את העוצמה לעמוד על שלנו ולחזק את הייחודיות שלנו. לכן גם המלה חיפש נובעת מהשורש של משפחה. החיפוש אחר זהות אישית. במה אני דומה גנטית ורגשית למשפחת המקור שלי ובמה אני שונה. השוני נועד לצורך הגשמת הייעוד האישי שלי. חשוב להבין ולזכור כי השוני חשוב עבורנו ואין לוותר עליו רק משום שלאחרים קשה לקבלו. בתוך המילה משפחה טמונה גם המילה: שם. ואכן אנו קשורים למשפחה שלנו בשם המשפחה הקושר בנינו ומעיד על שייכות לעדה, עם או שבט משפחתי מסוים.

בני משפחתנו הם גם אלו הנותנים לנו את שם לחיים. שם זה תמיד מעיד על הייעוד שלנו וקשור בגורלנו. שם הוא תדר שאנו נושאים עמנו ומקרינים החוצה. עוד מילה הנובעת משורש זה היא מפה. בספרי "בינת הלווייתן" אני מייחדת פרק שלם העוסק בנושא הדת היהודית ומזכירה את מפות הדרכים שהורינו, הקהילה או המסורת ממנה הגענו מתווים עבורנו.

חג הפסח הוא חג החירות, בו אנו יוצאים לחופשי מבין המייצרים (מצריים) בחג זה אנו נדרשים לבדוק מחדש את מושג החופש האישי, לאוורר ולנקות את הבית (האני שלנו) ולשרטט מפות דרכים חדשות על פי עקרונותינו הפנימיים. כל הסמלים הקשורים בחג הפסח מדברים בעיני על סוגיית החופש האישי בתוך המשפחה או הקהילה מסימון המשקופים והמזוזות של העברים בדם כבשים ועד בחירתו של משה כמנהיג השינוי. הכבשה מסמלת בתדר שהיא נושאת את החיבור לעדר, הצורך בתמיכה והכמיהה לחוש נאהבים. הדם מרמז על החיבור למשפחה ולאלו שאנו קשורים בם בקשרי דם. זהו הארכיטיפ המחבר אותנו לצ'קרת הבסיס והישרדות על פני אימא אדמה.

פריחה

משה כזכור לכם, נאלץ לעזוב את משפחתו בגיל צעיר, הוא גדל והתחנך במשפחת המלוכה הפרעונית והידע שרכש שם, אפשר לו להתפתח כמנהיג וליצור שינוי שהשפיע על המוני אנשים. משה נדרש לצורך החיבור לעוצמה הפנימית להתרחק ממשפחתו הביולוגית וללמוד להסתמך על עצמו מתוך בניית מערכת יחסים אינטימית עם האל. משה הוא מנהיג מבטן ומלידה, אך הוא החל את דרכו עם חסימה בצ'קרת הגרון וביכולת הביטוי האישית (הוא מגמגם). החניכות של משה המיומן בהתמודדות עם יסוד המים סובבות דווקא סביב יסוד האש. האש מביאה לידי ביטוי את האני, האגו, הכריזמה המנהיגות. כאן מגיע לעזרתו אחיו אהרון, המשמש לו כפה ובעצם מביע את תמיכת המשפחה במשה ובנתיב המקודש של חייו כמנהיג.

הפירמידה הייתה מאז ומעולם סמל לעוצמה. כאשר אנו משקיעים את העוצמה שלנו בבניית "פירמידות" לאחרים אנו חווים עבדות.  כדי לעזוב את מצריים נדרשו העברים לעבור בים סוף. הים הוא ארכיטיפ לעומקים הרגשיים עימם עלינו להתעמת לצורך ניתוק מהדפוסים הכובלים אותנו לויתור על העוצמה והגשמה מלאה של מי שאנחנו. ים סוף מדגיש את צמח הסוף המסמל גמישות מחשבתית ורגשית. רק מי שגמיש מספיק ומסוגל לעבור שינוי תודעה יכול לחצות את הים לגדה השניה. אלו העברים.

בעלי היכולת לעבור תהליך המביא אותם לצד שמעבר. הגדה שמעבר לים מייצגת גם מעבר בין ההוויה הפיזית לעולמות הנסתרים. בעולם הפיזי אנו קשורים במשפחת המקור שלנו ובדפוסים שהוטמעו בנו בקרב משפחתנו,בהוויה הרוחנית אנו לומדים למצוא את הנתיב הייחודי המקודש לנו גם אם הוא מנוגד לאמונות הרווחות בשבט בו גדלנו. שני העולמות (השבטי והאישי) אמורים לתמוך זה בזה ולא ליצור בתוכנו קונפליקטים המגבילים את תהליך ההתפתחות הרוחנית.

צ'קרת הגרון מאפשרת איזון בין הזנה מבחוץ פנימה וביטוי מבפנים החוצה. כאשר התהליך מאוזן ודו כיווני מתרחשים בחיינו נסים.

כאשר איננו נאמנים לייחודיות שלנו ולייעודנו אנו הופכים לשפחה (מילה נוספת הטמונה במשפחה) עבדים חסרי חופש ועצמאות רגשית. תלויים באנרגיה חיצונית שתכתיב לנו את חיינו במקום להזין את עצמנו מתוך העוצמה הפנימית ולקבל החלטות. חג פסח (פה שח) קשור בצ'קרת הגרון ונתינת ביטוי לחופש האישי. צ'קרה זו קשורה בקבלת החלטות והצהרת כוונות. זהו המרכז האנרגטי בו הרצון האישי שלנו מתאחד עם הייעוד והרצון האלוהי המכוון אותנו בנתיב הייחודי רק לנו.

כאשר אנו מקבלים החלטה אנו נותנים ביטוי לעוצמה ולחופש שלנו להיות מי שאנחנו באמת. קבלת החלטות מחזירה את הסמכות לידינו. זוהי היציאה מעבדות לחרות. זהו המסר השזור לאורך כל סיפור ההגדה.

טוטם החיטה – אהבת האדמה

מאת שי-אל נירן יהלום

החל מהלילה השני של חג הפסח, ועד הלילה שלפני חג השבועות, בכל שנה, זוהי תקופת "ספירת העומר". שבעה שבועות שלמים, בסה"כ 49 יום, עם תומם אנו חוגגים את חג ה"שבועות".

בזמן בית המקדש, בתום ספירת העומר היו מביאים אל המקדש מנחת תבואה מיוחדת. את המנחה היו מניפים מעלה ומטה ולארבע רוחות השמים כדי להזכיר את נוכחות האלוהים בבריאה כולה. טקס זה מקביל לטקסים השמאניים, בהם אנו מתייחסים תמיד לארבעת הרוחות-צפון, דרום, מזרח ומערב ולעולמות התחתונים-השורשים שלנו, אימא אדמה האלה המזינה אותנו, העולמות העליונים-אבא שמיים המזין ושומר על אימא אדמה והעולמות המרכזיים ההוויה הפיזית ועולמות הטבע המקבילים למציאות שאנו חווים. בסה"כ שבעה כיוונים מקודשים.

כך ערכו טקסים העברים הקדומים, אבותינו ואלו שהגיעו לארץ ישראל, כנען.

שבעת השבועות הנספרים מפסח שהיה באותה תקופה ראש השנה העברית נועדו לתהליכים פנימיים של היטהרות התבוננות פנימית ועבודה על דפוסי התנהגות שליליים. זוהי תקופה של צמיחה והבשלה פנימית.

ספירת העומר עוסקת בתהליך הבשלת החיטה. בפסח החיטה עדיין ירוקה אך היא מבשילה עד חג השבועות והופכת זהובה. שבעה שבועות –הזמן שלוקח לחיטה להזהיב ולנו לנקות ולטהר את נשמתנו. זהו זמן קציר חיטים וגם סיום התהליך הפנימי הנדרש לשינוי.

החיטה ממיני הדגניים ונחשבת לאחד המזונות החשובים על פני אימא אדמה. במזרח התיכון שימש צמח החיטה כמזון בסיסי כבר מראשית ימי החקלאות בתקופה הניאוליתית, היא מוזכרת רבות בספר התנ"ך והראשונה מבין  שבעת המינים. שיבולי החיטה הטוטם המרכזי של חג השבועות הן אחד הטוטמים המאפיינים את ארצנו. מהו טוטם? הטבע הוא המורה הגדול.

חיטה

 הטוטם הוא מורה רוחני ממנו ניתן ללמוד על חיים של הרמוניה באזור בו הוא דומיננטי. כלומר, הטוטם יכול להיות,חיה, או צמח האופייניים למקום ומדריכים אותנו ילדי אימא אדמה כיצד לחיות ולשרוד בדרך הטובה ביותר. את זה הבינו העברים שחיו בארץ ישראל. חג השבועות הוא חג עברי קדום- שמאני במהותו. כן, העברים הקדומים חגגו את עוצמת האלה, והשפע שהאדמה מביאה לחיינו. הם היו עובדי אדמה וידעו לכבד אותה.לכן גם בחרו בשבעת המינים כטוטמים שלהם. מורים לחיים בארץ כנען.

מה אנו יכולים ללמוד מטוטם החיטה?

החיטה היא עשב. כל שיבולת מכילה בחלקה העליון שיבוליות הערוכות לסירוגין משני צדי ציר השיבולת הבנוי מפרקים. בכל שיבולית 2 עד 5 פרחים. פרי החיטה הוא גרגרי הזרעים, אשר אותם טוחנים לקמח המשמש לאפיה.העובדה שהפרי הוא גם הזרע מלמדת על הקשר בין פרות מעשי ידינו והשפעתם על הדורות הבאים. הילידים האמריקאים מלמדים שכל מעשה שאנו עושים משפיע על שבעת הדורות הבאים.

החיטה בנויה בצורה המבוססת  על אחדות השיבולת מלמדת שכולנו שווים. אין אף גרגיר שהוא מעל כולם. היא מלמדת אחדות ושוויון. זהו הידע השמאני הקדום המזמין את ילדי האדמה לשבט במעגל. במעגל כל גרגר, כמו כל חרוז בשרשרת שווה לזה נמצא לידו ותומך בו. עם זאת כל גרגר מוגדר בצורה ברורה בפני עצמו, זוהי הייחודיות של כל אחד מאתנו.

 בנוסף למי הגשמים, ניזונה החיטה בניגוד לשאר מיני הדגן ממי הקרקע, בזכות שורשיה המרובים. לכן,  המקום הנדרש לגידולי חיטה הוא מקום בו קר וגשום בזמן הגידול וחם ויבש בזמן הקציר. החיטה מלמדת את העברים שאם ברצונם לשרוד בארץ ישראל עליהם להעמיק את שורשיהם לתוך האדמה עליה הם יושבים, להיאחז בה ולהזין עצמם בעוצמה, באהבה וסבלנות הנדרשת ליצירת קשר בין עם לאדמתו.

בתוך האדמה טמון אור כמו בכל דבר על פני הפלנטה הזו. האור הוא המקור למה שאנחנו. אנחנו מלאים באור וכך גם כל מה שסביבנו. חיות, עצים, פרחים, אבנים והאדמה עצמה. צבעה הזהוב של השיבולת מביא לידי ביטוי את האור שטמון בתוך אימא אדמה. הזהב, האור, רוטט בתדר של שפע ומזכיר לנו שהחיים בהוויה הפיזית יכולים להיות מתוך חוויות של שפע ולא של מלחמה על ההישרדות היום יומית. בחג השבועות לאחר שבעה שבועות של תהליך פנימי אנו בשלים להכיל את האור ולהקרין החוצה לעולם את הייחודיות שלנו. המספר 7 הוא מספר מקודש המסמל את שבע הצ'קרות –מרכזי האנרגיה שבגופנו. כל תהליך של התפתחות מתחיל מצ'קרת הבסיס ועולה מצ'קרה לצ'קרה עד לשחרור  החוויה דרך צ'קרת הכתר. בתקופת ספירת העומר אנו חווים תהליך של ניקוי החוויות הישנות בעוצמה של שבע בריבוע. כל שבוע הוא תהליך כפול שבעה שבועות. ואז מה שנשאר הוא האור הטהור הקורן מאתנו כמו זהב השיבולים.

בחג השבועות חג מתן תורה  קיבלו בני ישראל –העברים את שני לוחות הברית. זוהי הברית שבין הזכר לנקבה בתוכנו. העברים הקדומים למדו וחיו את ההבנה שהאל והאלה הם ניגודים משלימים והחיבור בניהם פירושו חיים של הרמוניה. לוחות הברית ניתנו בזוג המסמל את האחדות בין ימין לשמאל, בין הזכרי לנקבי. כיוון שהתורה אינה מסמלת את האל בלבד אלא את האלוהות, המסתורין הגדול. ועשרת הדיברות מביאות לידי ביטוי את חוקי היקום. לחיים של איזון על פני הפלנטה הזו שהיא דואלית במהותה. תורה – מהמילה תור. התור- היונה הבוגרת מסמל בזוגיות המונוגמית ובקשר החזק בין התור הזכר לנקבה את הזיווג המושלם. אני ה' אלוהיך פירושו שהאלוהות נמצאת בתוכנו וכל אחד ואחת מאתנו הוא הבורא. לצורך בריאה נדרשים תמיד אל ואלה ואלו הם –אלוהים.